זהו משפט ידוע ומוכר שלכל מוצ”ש הייתה שבת ולכל סוף הייתה התחלה ואז אמצע,
אז עכשיו זה הסוף .
מוצ”ש אחרון במדרשה , ביום ג’ הופ הופ וחוזרים הביתה בפעם האחרונה מהמדרשה.
לא סתם מיכה (גודמן) סיכם את הסעודה השלישית בהבחנה שאנו , שהיינו כאן , איננו מיוחדים , איננו מיוחדים יותר מכל אחד אחר “שם בחוץ”, ושמה שעשינו כאן , מה שיצרנו, כ”א לחוד וכולם ביחד זה פרי יצירתו והחשוב מכל – שכמובן ניתן לשחזר.
תלוי בנו , בכל אחד , בי .
אז זהו בינתיים , סוף פרק נוסף ביומן מסע , סיום רשמי עוד יומיים ,
זמן לאסוף פקלאות, לנצור רגעים, תובנות, את איתן שמנגן כאן לידי על הגיטרה ושר , את הסובב, את החברים את מה שעשינו מעצמנו ולעצמנו בארבעה חודשים האחרונים ויאללה להמשיך בדרך במקום אחר .
מדהים, כמה שהמקום הזה מצליח להלהיב כלכך הרבה אנשים , רק היום, שגיא, בן דוד יקר הספיק להיות כאן דקות בודדות כדי להבין את הייחודיות ולהבין שהוא רוצה לבוא .
אמנם, כמו שנאמר כאן למעלה , זה אנחנו שעשינו ויצרנו את מה שחווינו , אך מעבר לכך היו כאן עוד כמה שגרמו לזה לממש את הפוטנציאל המצוי בנו, וזה האווירה המיוחדת שיוצרים עבורנו אנשי הסגל ומיכה בראשם, ההשקעה שלהם במימוש שלנו , תקופת חיים שקשה למצוא .
אולי אפשר להגיד את זה עלינו כתינוקות וילדים , על קורס יסוד בצבא ועל המדרשה כאן
ו-ז-א-ת
הסיבה ליחודיותו של המקום .
עוד פרק ביומן מסע מגיע לסיומו. ואלו מילים מלאות מלאות מתוכן.
אז שיהיה שבוע טוב,
כאן מ-אלון .