טוב נו , אז תשעה וחצי חודשים של שכרון חושים. מי סופר..
הקטן כבר עומד, נעמד, מתחיל להזיז רגליים.
הידיים כבר זזות מאליהם, מוחאות כפיים, נותנים צ׳פחה, חופנות כל דבר מטוב ועד מסוכן.
הבטן תודה לאל עובדת ללא הפסקה, מוציאה חלקים ממה שנכנס, לפעמים גם הפה.
האוזניים כבר שומעות טוב מי בחדר ואיפה אמא.
העיניים מתבוננות על הכל, לאט לאט מתחילות לחבר קוים וצורות לאובייקטים עם משמעות.
כל הדמויות שבבית מתחילות לקבל יחס, אם בליטוף, אם במכה, אם בקפיצה גדולה לעברם.
הלילות ארוכים. או שמה נגיד קצרים…
הסבלנות לעיתים במבחן.
איכות השירה (ילדים) הולכת ומעמיקה שהרי תרגול משפר..
הפלא שמפליא כל פעם שהקטן נתקל במשהו חדש מרגש.
והפנסיה, רחמנא ליצלן, דופקת בדלת מפנים, שואלת עד מתי.
החיים.