מסתיימת שנה.
תואר נסגר. גם כברת דרך בשנה הראשונה שאחרי הפנסיה.
והלימודים נמשכים, יום יום שעה שעה, ביתר שאת, בלהט, ברצון לעטוף את הכל בהכרה,
להשתתף במשחק של ההוא, בדרגת ההכרה השלישית,
לדעת.
והנה יש כאן לצידי מישהי המחליפה קידומת עוד רגע,
תואר שני כבר בידה,
וגם מיטה, לישון בה לצידי, איתי.
חמש שנים של פנסיה היו, והנה עוד שנייה גם שנה ראשונה של פוסט פנסיה ראשונה,
ועוד לא נמצא הזמן ,השהות, הרוגע, לכתוב כאן ובמקומות אחרים כמו שהייתי רוצה.
אבל נראה, עוד יהיה.