על השחיטה

לַמְנַצֵּחַ עַל הַמְּחִילָה
הָמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה,
עַל כְּנָפִי הַשְּׁכִינָה,
עַל מְאוֹרוֹת כְּבוּיִם בַּחֲדְרַי חֲדָרִים,
כְּחוֹרִים שְׁחוֹרִים,
נוסכי אֵימִּים מַסְתִּירִים כּוֹכְבַיָּא, מְעוֹרְרִים ערגונות אֲחֵרִים.

הַמְּנַצֵּחַ בַּזִירָה
הַרְחֵק, הַרְחֵק רִיק אָטוּם, ריקך.
פְּרוּשׂ דבשך עַל שחקני בֵּיתְךָ
רֵשׁוּם גַּלִּים גַּלִּים שׁוֹקְטִים שׁוֹקְטִים
הַפְּרֵד מעימנו אֶת הַכּוֹאֲבִים
מֵצָא, מֵצָא מְנוּחָה
קֵרְבְנוּ, נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, אָדָם וְגוּפָהּ
רֵשׁוּם עַל לִבֵּנּוּ
תְּפִלָּה, חָרוּט בֵּשָׂר חיותך.
לַמְנַצֵּחַ,
הַכֵל שִׂנְאַתְךָ, תיאובך, אוֹטֵם לִבְּךָ
הַכֵל כְּאֵבְךְ, אֵין אונותך, אַכְזָבָתְךָ
לַמְנַצֵּחַ – נֶצַח אֵינוֹ רַק סֵבֵל כִּי אִם גַּם תְּעֻזָּה.

פורסם בקטגוריה שירה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *