ברור שראיתם , זה היה כבר לפני כמה חודשים בקולנוע אבל לאולמות הסינמטק הירושלמי החביב הסרט
הגיע אך עתה ובאין יכולתי לעשות כלום אלא בלשיר שירי כאב והלל לזרמי החשמל הנעים ונדים
מעורפי הדואב למוחי ומשדרים סימני מצוקה גדולה ממצוקות ציפורים נודדות מעל לים סוער ,
זרמים שאינם זרמי ברכה … כלל וכלל .
ובכן , בעודי קודח ומסעיר מחשבות דווי בלילות נטולי שינה זה השבוע , יצאתי לראות הכצעקתה.
אכן צעקה גדולה היא !
צעקת הכאב הפיסי של ישיבה באולם קולנוע מבלי היכולת לסובב את הפנים אף לא לרגע,
צעקת הבשר החשוף ביציאה לקור הירושלמי (שבעיתות מחלה מורגש כפליים) מקפיא האיברים,
וצעקת האדם על שראה סוף סוף מהו וקטור בחמישה מימדים (לכל לומדי הלינארית שביננו) ויכל לו .
אך יותר מכל זוהי צעקתו של סטודנט שבעיתות רעות אלו של תרגילי מדעי המחשב בשבועות חולי הולך
לסרט ללא החברים הטובים שביחד יכלו להפוך חללים פנויים לחללים משותפים.
עיניכם השומעות , ואוזניכם הרואות ,
כואב לי לאללה ,
אבל היה שווה כמעט כל רגע (ותאמינו לי כמעט שלא הצלחתי לחזור הביתה).
ממליץ ועדיף לראות מ.. ההתחלה .