זה לא שיש הרבה זמן לכתוב,
זה לא שיש הרבה זמן לעכל,
זה לא שיש הרבה זמן לעצור,
זה לא שיש הרבה זמן להכיל,
פשוט יש הרבה זמן לטייל, ככה to wonder around, לעבור ממקום למקום,
לעיתים להישאר קצת יותר לעיתים קצת פחות,
העין רוצה עוד ועוד, לעבור, לסע, להתקדם, לצלם לשמור וכבר לראות את המקום הבא,
הרגליים רק רוצות לצאת לריצה בכל מקום,
האצבעות כבר עייפות מלתפעל את המצלמה,
הבטן, נו .. עדיף שלא נדבר עליה,
התחת לעיתים בצורת הכסא (הממש נוח) של האוטו ולפעמים רק רוצה כבר שנתיישב עליו מרוב הליכה,
השיער גדל וגדל , כך גם הזקן והגינג׳׳יות חוגגת,
הראש לא מבין מה קורה, לעיתים רוצה רק לעצור ולקרוא מחשבים כי החופש חולף עובר ולא קראתי מספיק מחשבים, לעיתים מסתכל על המספרים שמספרים כסף כסף והוצאות, לעיתים גם צריך לנח,
כפות הרגליים עודן תוהות אם ללכת בנעליים , סנדלים או כפכפים, עם גרביים או ללא הרי כלכך הרבה מזגי אוויר,
המזוודה כבדה איכשהו והזרועות מרימות אותה מדי יום ובוקר – לא פשוט,
והלב,
הלב,
הלב,
תוהה אם זה לא מהר או בדיוק,
תוהה איך זה שכל זה קיים, אמיתי, לא יאמן, כלכך רחוק,
אולי צריך להתקרב קצת יותר לקצת יותר זמן …. להרגיש איך זה ..
תוהה איך זה לחיות כאן,
הלב סופר ימים , אבל בעיקר סופר דקות של ביחד,
לפעמים בכיף, לפעמים קצת פחות, לפעמים פשוט להיות,
זה הלב שפועם מדי פעם מהר,
כשהרגע נכון,
כשהראות מרטיטה,
וככה סתם כשאתה מרים את המבט לשמיים ואומר,
ואי ואי ואי – מטורף !!!!
יאללה עולים בדרך החוף היפה, מסן דייגו לסן פרנסיסקו,
אח הים הים, כמה מפחיד כמה תמיד שם
לנסוך בך ביטחון
שתמיד טוב ללכת ליד מישהו, משהו.
חופים הם לפעמים געגועים
ולפעמים הם החיים עצמם.