מתוך סמטת החבשים – פרק י
“איש כמוני המאמין בדין-השעה-והעת
הנחתך במנין-הרב (כי הוא לבדו השופט
והוא לבדו הזכאי להחליט בדיני-נפשות
ולקבוע מתי להלם ואם-ומתי לחשות),
איש כמוני – הנה הוא נצב פה עתה,
כחלוף שנות שלושים-ארבעים,
ומנסה להבין איך הבקע אז סכר דמיו הגואים
של העם, וכיצד נפצלו ערוציו ונצלו נחשולי זרמתו
ועמתו זה מול זה כאויבים
שתי זרועיו היוצאות מאתו.
איש כמוני, נסוי וזוכר, מקשיב לכל הפרושים
ואינו שוב מצדיק איש ואינו מאשים,
רק כואב את גורל קורותיו ואת עורונו של הזמן
שסך בעדו מלראות את אשר טמן
שר האמה בגנזך צואתו על קניניה,
לעת עתה חלק מעללי-מצוק לאלה ולאלה מבניה.”
ובנוסף , קצת על אלתרמן :
אלתרמן בא אצלי : ‘זאת עיר גדולה עלי, איני יכול לה, שום איש אינו יכול לה אפילו
יש לו הכלים, אני – אפילו כלים אין לי שיוכלו לה… אני חוזר לתל-אביב’